אנחנו מתרגשים לקראת היום הזה כבר כמה שבועות. הבת שלי נולדה היום בדיוק לפני שנתיים, ואנחנו לא מוכנים להחמיץ אף הזדמנות לחגוג לה.
בבוקר אהובתי הלבישה אותה יפה לגן ואחר הצהריים באו חברים שלה ושלנו וחגגנו יחד. מזג האויר בגינה היה נעים והילדים השתוללו, זללו ונהנו יחד עם האבות והאמהות. החבורה הזאת התגבשה מסביב לילדים – הכרנו את כולם קצת אחרי שהם נולדו ולחגוג יחד יומולדת ראשונה ושניה, ולראות איך התינוקות לומדים לזחול, ללכת, לרוץ ולשחק ביחד הוא ללא ספק הדבר הכי יפה בעולם.
בערב, שהמסיבה שככה, העצב התחיל לכרסם.
היום השמח הזה, היום שעבורי מסמל יותר מכל אהבה, הפך פתאום ליום של קרב, שנאה ומרחץ דמים. לא שחסרים ימים שחורים כאלו באזורנו, אבל הפעם נראה שחומת האדישות שלי, שאותה אני מקפיד לבנות ולתחזק נפרצה לחלוטין.
הרבה דברים רצים לי בראש – אני אכתוב רק כמה מהם.
ראשית אני רוצה לספר מה הוא "שלום" עבורי. שלום עבורי הוא קודם כל אי-אלימות. שלום הוא הבנה, הדברות, חתירה להסכמה ולפתרונות חכמים גם בתנאים שמקשים על כל אלו להתקיים. שלום הוא הרצון לחיות ביחד, זה לצד זה, שלום זה צמיחה ושגשוג, שלום היא תקשורת חיובית, בונה ויוצרת, הרצון והצורך לתת לאחר כי זה הדבר הנכון לעשות, הדבר החכם והעדיף. שלום היא תפיסת עולם שבחירה בה היא ויתור על דברים אחרים, חשובים פחות, על מנת לחיות, ולחיות בכבוד.
אינני אדם דתי, ואני תופס את העולם כמקום מורכב ומלא בעיקר בגוונים של אפור וכמעט ללא מצבים ברורים של נכון או לא נכון, אבל למרות זאת אני מאמין שכמעט שכל סיטואציה ופעולה ניתן למדוד ככזו שתורמת לשלום או לחילופין דוחפת למלחמה ולאיבה.
צבא, לדוגמא, בהגדרתו, הוא גוף המנוגד לשלום. השקעה כלכלית נרחבת בצבא, בנשק ובהכנה למלחמה, על חשבון השקעה בחינוך, בהשכלה ובחברה, היא טעות התורמת להנצחת האיבה וחורצת גורלות וסותמת את הגולל לאפשרות לשגשוג ולקיום חיים נורמליים. בכדי לחתור לשלום ולשגשוג, על החברה לזנוח את העיסוק בנשק ובהתגוננות ולהעביר את כובד השיח לתרומה לזולת ולשיפצור המארג החברתי.
ביום הזה לא רק שלא היה לטעמי שום דבר שקשור לחתירה לשלום – אלא שמחנה השלום האמיתי ספג בו מהלומה קשה וכואבת, ואלו שדוגלים בקידום ערכים אחרים, אלימים יותר, יצאו שידיהם על העליונה. ראשית לחבורה שיצאה מטורקיה לעזה – קשה לי לזהות בדרכם כל קשר לחתירה לשלום. רצונם העיקרי היה להנציח את המאבק האינסופי בין הערבים ליהודים – לפתוח חזית נוספת, או יותר נכון ערב רב של חזיתות – אחת בים, אחת בתקשורת, אחת בינלאומית, אחת בשיח הישראלי הפנימי, להתיש את הצבא והממשל הישראלי, לאתגר את פעילי השלום האמיתיים בעיסוק דילמות שיקריות – בקיצור, הם הצליחו להפיק פעולה מלחמתית מוצלחת ומתוחכמת למדי בהתחשב באמצעים הצנועים שעמדו לרשותם. מאידך, הצד הישראלי, שמעולם לא הניח את הנשק וניסה באמת לפנות לפעולה אמיתית של שלום במקום להמשיך ולשקוע בבוץ האינסופי של המאבק המזוין בשכנינו, מילא את תפקידו הריטואלי במערכה על כל הסממנים התיאטרלים המוכרים והנדושים, כצפוי. ניתן כמובן להמשיך ולנתח את הטקטיקות ולדוש בהן עוד בעוד, אבל אני לא ממש מתעניין בזה.
בסופו של היום, אחרי ספירת הגופות המוטלות על הסיפון, ופינוי הפצועים שבודאי יזדקקו לתקופת החלמה ארוכה, נשארנו עם עוד הרבה שנאה. מארגני המשט הצליחו במטרתם הבלתי מוצהרת, ובגדול. הטורקי הממוצע שונא יותר את הישראלי הממוצע שגומל לו בשנאת חינם הדדית. מעגל האיבה וחוסר האמון הישראלי-פלסטיני התעצם. עוד מי יודע כמה מיליוני שקלים שקעו בים התקציבים האבודים, ובודאי שיום זה יהווה מנוף לשר הבטחון לדרוש ולקבל עוד ועוד שקלים להתגוננות מפני מיני איומים חדשים ובלתי צפויים. פעילי ותומכי השלום האמיתיים מבולבלים, מצטנפים ומתביישים ביום זה לקרוא לעצמם פעילי שלום ("השהינו את הפעולה של היום" אומרים בפעולה אחת ביום, למרות שיש להם גם חדשות טובות באמת).
והיום הקשה הזה זורק אותי למחשבות עמוקות – אני חוזר וחושב על הבת שלי, ועליי. גדלתי בלי שיחסר לי דבר – מעולם לא ידעתי רעב – קיבלתי חום, אהבה, חינוך והשכלה הרבה מעבר לראויים ואני חי חיי נוחות ללא מחסור. בתי בינתיים גם קיבלה כל מה שהיא צריכה וגם יותר מכך, וליום הולדתה אני מאחל לה שתדע רק אושר, ותזכה לאהוב ולהאהב תמיד. והמחשבות נודדות – מה על אלו שלא זכו לכך? מה על אלה שלא יודעים אם מחר יהיה להם מה לאכול? מה על אלה שמחר לא יהיה להם מה לאכול? מה תפקידנו, כאנשים שרוצים בשלום ובשגשוג, בעזרה לאנשים אלו? כיצד יום זה ישפיע על אנשים אלו? על פועלנו?