עברנו דירה.  שוב.

אנחנו גרים בישוב קהילתי בשם לפיד.  בקצה הישוב נמתח בלתי נראה הקו הירוק.  סביב סביב לבתים היפים פרושה גדר ודרך בטחון.  שערים ופרצות כמעט ואין.  גם אם היו, אין כל כך הרבה לאן להמלט:  מצד אחד כביש ראשי, מצד שני ספק שכונה ספק ישוב תאום בשם "כפר האורנים" ששייך כבר למועצה אזורית "בנימין".  הצד שלישי נאטם למעבר על ידי המושב השכן "כפר רות" שמשום מה אינו מעוניין בביקורים רגליים מהשכנים.  ומעבר לכפר רות – גדר גדולה ומפרידה.   הדרך המומלצת וכמעט היחידה לפרוץ את גדרות הישוב היא בנסיעה דרך הרחוב הראשי הנשפך לציר המהיר למודיעין הסמוכה ולירושלים ותל אביב הלא כל כך רחוקות.

גם הבית שלנו מוקף גדר.  למעשה, זה די נוח:  לייקה וליסן יכולות להסתובב לבד ולהנות מהגינה רחבת הידיים.  אני חושב שכל הבתים אצלנו מוקפים בגדר ונעולים בשער.  זאת אומרת, אני עוד לא הבחנתי בבית בלי גדר או שער.  אינני יודע אם זו הייתה החלטה תכנונית שהוגדרה מראש, אבל זהו המצב, ונראה שלכולם נוח עם זה.

בכל אופן, בשבילנו זה מוזר.

בטבעון היה לנו את היער שהתחיל מיד מאחורי הבית, אינספור שבילים וכמובן את העץ.  באלוני אבא היו שדות וטבע במרחק של דקות הליכה ספורות בכל כיוון שהיינו יכולים לפנות אליו.

גדרות? שערים?  כן, היו כאלה.  היו גדרות הבקר הנמוכות שממש הזמינו אותך לדלג מעליהן, או לעבור דרכן במעברי הבקר והמטיילים, ולפגוש מקרוב את הפרות ואת האלונים.  בכניסה לאלוני אבא, וגם ב"יציאה" ממנה לשדות מוצבים שני שערים גדולים – נראה שהם עושים את תפקידם כהלכה, מכיוון ששניהם אינם מחוברים לגדרות כלשהן, אלא עומדים כך סתם בפני עצמם.

הטיול על דרך הבטחון בשעת לילה היא חוויה שקטה.  אור חזק מהזרקורים כובש את הנתיב.  מצד אחד הבתים, מצד שני הרשת והתיל.  ירידה, עליה, ופניה חזרה לרחוב.  כאן מותר לכלבה להסתובב חופשיה, לעשות ככל העולה על רוחה.  והנה, פשפש קטן, הפונה ומזמין אותך ליער.  האורנים מצלים מפני האור המסנוור.  מה יש שם מעבר לגדר?  קשה לראות, יהיה צריך לפתוח את הבריח ולצאת ולטעות בין העצים, להשאיר מאחור נתיב מילוט חזרה למרחב המוגן.  השער יחכה למחר או ליום אחר – נקוה שמישהו לא יחליט להגיף אותו דווקא שנרצה לבדוק מה גדל מתחת לעצים.

חוית המעבר אינה קלה – יש הרואים בישובנו פינה כפרית ושקטה, אבל אני מרגיש שהתקרבתי לכרך, לבטון ולמלט,  מהפריפריה למרכז.  ובכל זאת – נראה שהמעבר אינו חד כיווני.  התקרבנו להרבה דברים אהובים.  ראשית למשפחה, ובנוסף גם לחברים יקרים שזמן רב הרגשנו רחוקים מהם.  מבחינה מקצועית ומשפחתית, המעבר הוא עליית מדרגה לשנינו.  פחות זמן בנסיעות ויותר זמן עם המשפחה.   בקרוב אף אחזור ואהפוך את הטבע ואת הקשר האנושי לאחד מתחומי העיסוק המרכזיים שלי.  מחלום למציאות – הגשמה – ופריצה של גדר בלתי נראית שעטפה אותנו ואפילו לא שמנו לב.

מתוך המדור לשיטוטים באזור הבית

אחד הדברים שהפתיעו אותנו שעברנו מאלוני אבא (להלן "הכפר") לטבעון (להלן "עיר האורות") הוא שבאופן מפתיע הטבע דווקא התקרב אלינו, והוא מתחיל בדיוק מאחורי הבית שלנו.  מדי בוקר אנחנו מקפידים לצאת לסיבוב ביער האלונים או לפחות בשדות החיטה ולבדוק מי פורח היום והיכן הסתובבו בלילה חזירי הבר.

ממש בסמוך אלינו גילינו, שוב בהפתעה,  פנינה אמיתית: שביל אילן.

שביל זה מתחיל ומסתיים באנדרטה לזכרו של אילן גבאי ז"ל – שהוקמה בצלו של עץ אלון תבור ענק (בעבר נחשב כרחב ביותר בארץ).  ליד האלון והאנדרטה נטועים ספסלים ומכאן מתחיל טיול מעגלי – מומלץ להתחיל בשביל הירוק, לבקר באלה האטלנטית העתיקה ולשוב בשביל הכחול חזרה לאנדרטה.

ניתן להגיע עד לאלון ברכב פרטי (לאחר הגשם מומלץ לחנות בקצה הדרך הסלולה וללכת משם). או בהליכה נעימה מתחנת האוטובוס. אנא הקפידו לשמור על הנקיון ועל שלמות החי הצומח והדומם (אין מי שינקה אחריכם).

והפתעה לסיום:  הכנתי, במיוחד עבורכם, ובעזרת שרות המפות המגניב של גוגל, מפה של השביל.  ניתן ללחוץ על נקודות הציון השונות בכדי לקבל פרטים נוספים וגם להזיז את המפה ולהתמקד פנימה או החוצה.

הצג מפה גדולה ומפורטת יותר

מתוך המדור לשחר של יום חדש

הנהלת הבלוג שמחה ומתרגשת להכריז בזאת על פתיחתו הרשמית של הבלוג.

השמחה היום גדולה ומכופלת – נשיא (אמריקאי) חדש נבחר, נשיא שמבשר על שינוי, שוויון ושלום, ולכבודו נקדיש שיר:

ולסיום:  מזל טוב אמא!

זהו להפעם, להתראות בקרוב.