עברנו דירה.  שוב.

אנחנו גרים בישוב קהילתי בשם לפיד.  בקצה הישוב נמתח בלתי נראה הקו הירוק.  סביב סביב לבתים היפים פרושה גדר ודרך בטחון.  שערים ופרצות כמעט ואין.  גם אם היו, אין כל כך הרבה לאן להמלט:  מצד אחד כביש ראשי, מצד שני ספק שכונה ספק ישוב תאום בשם "כפר האורנים" ששייך כבר למועצה אזורית "בנימין".  הצד שלישי נאטם למעבר על ידי המושב השכן "כפר רות" שמשום מה אינו מעוניין בביקורים רגליים מהשכנים.  ומעבר לכפר רות – גדר גדולה ומפרידה.   הדרך המומלצת וכמעט היחידה לפרוץ את גדרות הישוב היא בנסיעה דרך הרחוב הראשי הנשפך לציר המהיר למודיעין הסמוכה ולירושלים ותל אביב הלא כל כך רחוקות.

גם הבית שלנו מוקף גדר.  למעשה, זה די נוח:  לייקה וליסן יכולות להסתובב לבד ולהנות מהגינה רחבת הידיים.  אני חושב שכל הבתים אצלנו מוקפים בגדר ונעולים בשער.  זאת אומרת, אני עוד לא הבחנתי בבית בלי גדר או שער.  אינני יודע אם זו הייתה החלטה תכנונית שהוגדרה מראש, אבל זהו המצב, ונראה שלכולם נוח עם זה.

בכל אופן, בשבילנו זה מוזר.

בטבעון היה לנו את היער שהתחיל מיד מאחורי הבית, אינספור שבילים וכמובן את העץ.  באלוני אבא היו שדות וטבע במרחק של דקות הליכה ספורות בכל כיוון שהיינו יכולים לפנות אליו.

גדרות? שערים?  כן, היו כאלה.  היו גדרות הבקר הנמוכות שממש הזמינו אותך לדלג מעליהן, או לעבור דרכן במעברי הבקר והמטיילים, ולפגוש מקרוב את הפרות ואת האלונים.  בכניסה לאלוני אבא, וגם ב"יציאה" ממנה לשדות מוצבים שני שערים גדולים – נראה שהם עושים את תפקידם כהלכה, מכיוון ששניהם אינם מחוברים לגדרות כלשהן, אלא עומדים כך סתם בפני עצמם.

הטיול על דרך הבטחון בשעת לילה היא חוויה שקטה.  אור חזק מהזרקורים כובש את הנתיב.  מצד אחד הבתים, מצד שני הרשת והתיל.  ירידה, עליה, ופניה חזרה לרחוב.  כאן מותר לכלבה להסתובב חופשיה, לעשות ככל העולה על רוחה.  והנה, פשפש קטן, הפונה ומזמין אותך ליער.  האורנים מצלים מפני האור המסנוור.  מה יש שם מעבר לגדר?  קשה לראות, יהיה צריך לפתוח את הבריח ולצאת ולטעות בין העצים, להשאיר מאחור נתיב מילוט חזרה למרחב המוגן.  השער יחכה למחר או ליום אחר – נקוה שמישהו לא יחליט להגיף אותו דווקא שנרצה לבדוק מה גדל מתחת לעצים.

חוית המעבר אינה קלה – יש הרואים בישובנו פינה כפרית ושקטה, אבל אני מרגיש שהתקרבתי לכרך, לבטון ולמלט,  מהפריפריה למרכז.  ובכל זאת – נראה שהמעבר אינו חד כיווני.  התקרבנו להרבה דברים אהובים.  ראשית למשפחה, ובנוסף גם לחברים יקרים שזמן רב הרגשנו רחוקים מהם.  מבחינה מקצועית ומשפחתית, המעבר הוא עליית מדרגה לשנינו.  פחות זמן בנסיעות ויותר זמן עם המשפחה.   בקרוב אף אחזור ואהפוך את הטבע ואת הקשר האנושי לאחד מתחומי העיסוק המרכזיים שלי.  מחלום למציאות – הגשמה – ופריצה של גדר בלתי נראית שעטפה אותנו ואפילו לא שמנו לב.

אנחנו מתרגשים לקראת היום הזה כבר כמה שבועות.  הבת שלי נולדה היום בדיוק לפני שנתיים, ואנחנו לא מוכנים להחמיץ אף הזדמנות לחגוג לה.

בבוקר אהובתי הלבישה אותה יפה לגן ואחר הצהריים באו חברים שלה ושלנו וחגגנו יחד.  מזג האויר בגינה היה נעים והילדים השתוללו, זללו ונהנו יחד עם האבות והאמהות.  החבורה הזאת התגבשה מסביב לילדים – הכרנו את כולם קצת אחרי שהם נולדו ולחגוג יחד יומולדת ראשונה ושניה, ולראות איך התינוקות לומדים לזחול, ללכת, לרוץ ולשחק ביחד הוא ללא ספק הדבר הכי יפה בעולם.

בערב, שהמסיבה שככה, העצב התחיל לכרסם.

היום השמח הזה, היום שעבורי מסמל יותר מכל אהבה, הפך פתאום ליום של קרב, שנאה ומרחץ דמים.  לא שחסרים ימים שחורים כאלו באזורנו, אבל הפעם נראה שחומת האדישות שלי, שאותה אני מקפיד לבנות ולתחזק נפרצה לחלוטין.

הרבה דברים רצים לי בראש – אני אכתוב רק כמה מהם.

ראשית אני רוצה לספר מה הוא "שלום" עבורי.  שלום עבורי הוא קודם כל אי-אלימות.  שלום הוא הבנה, הדברות, חתירה להסכמה ולפתרונות חכמים גם בתנאים שמקשים על כל אלו להתקיים.  שלום הוא הרצון לחיות ביחד, זה לצד זה, שלום זה צמיחה ושגשוג, שלום היא תקשורת חיובית, בונה ויוצרת, הרצון והצורך לתת לאחר כי זה הדבר הנכון לעשות, הדבר החכם והעדיף.  שלום היא תפיסת עולם שבחירה בה היא ויתור על דברים אחרים, חשובים פחות, על מנת לחיות, ולחיות בכבוד.

אינני אדם דתי, ואני תופס את העולם כמקום מורכב ומלא בעיקר בגוונים של אפור וכמעט ללא מצבים ברורים של נכון או לא נכון, אבל למרות זאת אני מאמין שכמעט שכל סיטואציה ופעולה ניתן למדוד ככזו שתורמת לשלום או לחילופין דוחפת למלחמה ולאיבה.

צבא, לדוגמא, בהגדרתו, הוא גוף המנוגד לשלום.  השקעה כלכלית נרחבת בצבא, בנשק ובהכנה למלחמה, על חשבון השקעה בחינוך, בהשכלה ובחברה, היא טעות התורמת להנצחת האיבה וחורצת גורלות וסותמת את הגולל לאפשרות לשגשוג ולקיום חיים נורמליים.  בכדי לחתור לשלום ולשגשוג, על החברה לזנוח את העיסוק בנשק ובהתגוננות ולהעביר את כובד השיח לתרומה לזולת ולשיפצור המארג החברתי.

ביום הזה לא רק שלא היה לטעמי שום דבר שקשור לחתירה לשלום – אלא שמחנה השלום האמיתי ספג בו מהלומה קשה וכואבת, ואלו שדוגלים בקידום ערכים אחרים, אלימים יותר, יצאו שידיהם על העליונה.  ראשית לחבורה שיצאה מטורקיה לעזה – קשה לי לזהות בדרכם כל קשר לחתירה לשלום.  רצונם העיקרי היה להנציח את המאבק האינסופי בין הערבים ליהודים – לפתוח חזית נוספת, או יותר נכון ערב רב של חזיתות – אחת בים, אחת בתקשורת, אחת בינלאומית, אחת בשיח הישראלי הפנימי, להתיש את הצבא והממשל הישראלי, לאתגר את פעילי השלום האמיתיים בעיסוק דילמות שיקריות – בקיצור, הם הצליחו להפיק פעולה מלחמתית מוצלחת ומתוחכמת למדי בהתחשב באמצעים הצנועים שעמדו לרשותם.  מאידך, הצד הישראלי, שמעולם לא הניח את הנשק וניסה באמת לפנות לפעולה אמיתית של שלום במקום להמשיך ולשקוע בבוץ האינסופי של המאבק המזוין בשכנינו, מילא את תפקידו הריטואלי במערכה על כל הסממנים התיאטרלים המוכרים והנדושים, כצפוי.  ניתן כמובן להמשיך ולנתח את הטקטיקות ולדוש בהן עוד בעוד, אבל אני לא ממש מתעניין בזה.

בסופו של היום, אחרי ספירת הגופות המוטלות על הסיפון, ופינוי הפצועים שבודאי יזדקקו לתקופת החלמה ארוכה, נשארנו עם עוד הרבה שנאה.   מארגני המשט הצליחו במטרתם הבלתי מוצהרת, ובגדול.  הטורקי הממוצע שונא יותר את הישראלי הממוצע שגומל לו בשנאת חינם הדדית.  מעגל האיבה וחוסר האמון הישראלי-פלסטיני התעצם.  עוד מי יודע כמה מיליוני שקלים שקעו בים התקציבים האבודים, ובודאי שיום זה יהווה מנוף לשר הבטחון לדרוש ולקבל עוד ועוד שקלים להתגוננות מפני מיני איומים חדשים ובלתי צפויים.  פעילי ותומכי השלום האמיתיים מבולבלים, מצטנפים ומתביישים ביום זה לקרוא לעצמם פעילי שלום ("השהינו את הפעולה של היום" אומרים בפעולה אחת ביום, למרות שיש להם גם חדשות טובות באמת).

והיום הקשה הזה זורק אותי למחשבות עמוקות – אני חוזר וחושב על הבת שלי, ועליי.  גדלתי בלי שיחסר לי דבר – מעולם לא ידעתי רעב – קיבלתי חום, אהבה, חינוך והשכלה הרבה מעבר לראויים ואני חי חיי נוחות ללא מחסור.  בתי בינתיים גם קיבלה כל מה שהיא צריכה וגם יותר מכך, וליום הולדתה אני מאחל לה שתדע רק אושר, ותזכה לאהוב ולהאהב תמיד.  והמחשבות נודדות – מה על אלו שלא זכו לכך?  מה על אלה שלא יודעים אם מחר יהיה להם מה לאכול?  מה על אלה שמחר לא יהיה להם מה לאכול?  מה תפקידנו, כאנשים שרוצים בשלום ובשגשוג, בעזרה לאנשים אלו?  כיצד יום זה ישפיע על אנשים אלו? על פועלנו?

מתוך המדור לשיטוטים באזור הבית

אחד הדברים שהפתיעו אותנו שעברנו מאלוני אבא (להלן "הכפר") לטבעון (להלן "עיר האורות") הוא שבאופן מפתיע הטבע דווקא התקרב אלינו, והוא מתחיל בדיוק מאחורי הבית שלנו.  מדי בוקר אנחנו מקפידים לצאת לסיבוב ביער האלונים או לפחות בשדות החיטה ולבדוק מי פורח היום והיכן הסתובבו בלילה חזירי הבר.

ממש בסמוך אלינו גילינו, שוב בהפתעה,  פנינה אמיתית: שביל אילן.

שביל זה מתחיל ומסתיים באנדרטה לזכרו של אילן גבאי ז"ל – שהוקמה בצלו של עץ אלון תבור ענק (בעבר נחשב כרחב ביותר בארץ).  ליד האלון והאנדרטה נטועים ספסלים ומכאן מתחיל טיול מעגלי – מומלץ להתחיל בשביל הירוק, לבקר באלה האטלנטית העתיקה ולשוב בשביל הכחול חזרה לאנדרטה.

ניתן להגיע עד לאלון ברכב פרטי (לאחר הגשם מומלץ לחנות בקצה הדרך הסלולה וללכת משם). או בהליכה נעימה מתחנת האוטובוס. אנא הקפידו לשמור על הנקיון ועל שלמות החי הצומח והדומם (אין מי שינקה אחריכם).

והפתעה לסיום:  הכנתי, במיוחד עבורכם, ובעזרת שרות המפות המגניב של גוגל, מפה של השביל.  ניתן ללחוץ על נקודות הציון השונות בכדי לקבל פרטים נוספים וגם להזיז את המפה ולהתמקד פנימה או החוצה.

הצג מפה גדולה ומפורטת יותר

מתוך המדור לשחר של יום חדש

הנהלת הבלוג שמחה ומתרגשת להכריז בזאת על פתיחתו הרשמית של הבלוג.

השמחה היום גדולה ומכופלת – נשיא (אמריקאי) חדש נבחר, נשיא שמבשר על שינוי, שוויון ושלום, ולכבודו נקדיש שיר:

ולסיום:  מזל טוב אמא!

זהו להפעם, להתראות בקרוב.